מהאמנות שגדלתי בה לאמנות שאפשר לקחת הביתה.
עבורי, אמנות לא הייתה רק תחום, מקצוע או עניין שנבחר בשלב מסוים בחיים. היא הייתה חלק מהסביבה שבה גדלתי, מהשפה שבה התבוננתי בעולם ומהדרך שבה למדתי להבין אנשים, רעיונות וחומרים. גדלתי במשפחה של יוצרים, אמנים וכותבים, בתוך עולם שבו יצירה הייתה דרך לחשוב, לשאול, להתבונן ולספר משהו על החיים.
אולי משום כך, מעולם לא ראיתי גבול חד בין אמנות, עיצוב, רעיון וחפץ.
מבחינתי, חפץ יכול להיות הרבה יותר מחפץ.
הוא יכול לשאת סיפור.
הוא יכול להחזיק זיכרון.
הוא יכול להיות דימוי קטן של מקום, של תרבות, של זהות או של רעיון.
והוא יכול לעשות דבר נוסף, אולי החשוב ביותר: להכניס אמנות אל תוך החיים עצמם.
מהתבוננות ליצירה
עם השנים התפתחה אצלי משיכה טבעית לחיבור שבין עולם הרעיונות לבין העולם החומרי.
אני אוהב לקחת רעיון ולשאול מה יקרה אם הוא יהפוך לאובייקט.
מה יקרה אם יצירה שאפשר להתבונן בה בגלריה תהפוך למוצר שאפשר להחזיק ביד.
מה יקרה אם דימוי ישראלי יהפוך למתנה.
מה יקרה אם יצירה אמנותית תהפוך לפאזל, להדפס, לאובייקט עיצובי, למוצר למוזיאון או למתנה שנוסעת מישראל אל אדם שנמצא בצד השני של העולם.
זהו המקום שבו נולד החיבור הייחודי של הסטודיו שלי.
הסטודיו אינו רק מקום שבו מייצרים מוצרים.
זהו מקום שבו רעיונות עוברים תהליך של תרגום.
מרעיון לדימוי.
מדימוי לעיצוב.
מעיצוב לחומר.
מחומר לאובייקט.
ומאובייקט לחוויה שאדם אחר יכול לקחת איתו.
עיצוב ישראלי שהוא גם סיפור ישראלי
ישראל היא מקום מורכב במיוחד מבחינה תרבותית.
היא מכילה היסטוריה עתיקה וחיים עכשוויים, מסורת וחילוניות, יהדות וישראליות, מקומיות וגלובליות, קודש וחול, מזרח ומערב, זיכרון והווה.
דווקא המורכבות הזאת מעניינת אותי.
אני לא מחפש לייצר רק מוצר שעליו כתובה המילה ישראל.
אני מחפש לייצר משהו שמרגיש ישראלי.
יש הבדל גדול בין השניים.
ישראליות יכולה להופיע בסמל, בדימוי, בשפה, בצבע, בהומור, באדריכלות, בנוף, באנשים, בתל אביב, בירושלים, במדבר, בים, במסורת היהודית או דווקא בחיים החילוניים והעכשוויים.
לפעמים היא נמצאת בדימוי ברור.
ולפעמים היא נמצאת בפרט קטן שרק מי שמכיר את המקום יזהה.
לכן חלק מהיצירה שלי עוסק בחיבור בין עולמות שנדמה שאין ביניהם קשר.
יהדות וישראליות.
מסורת ועיצוב עכשווי.
אמנות ומוצר.
מוזיאון וחיי היומיום.
זיכרון והומור.
מקומיות ושפה אוניברסלית.
המטרה אינה לבחור צד אחד.
המטרה היא ליצור ביניהם שיחה.
מוזיאון אינו רק מקום שמציג אמנות
העבודה עם מוזיאונים היא עבורי המשך טבעי של תפיסת העולם הזאת.
מוזיאון הוא מקום שבו חברה שומרת, חוקרת ומציגה את התרבות שלה.
אבל האמנות אינה חייבת להישאר בתוך חלל התערוכה.
כאשר יצירה הופכת למוצר שנמצא בחנות המוזיאון, היא יכולה להתחיל מסע אחר.
מבקר רואה יצירה.
הוא מתרשם ממנה.
ואז הוא לוקח איתו משהו שממשיך את המפגש גם אחרי שהוא יוצא מהבניין.
במובן הזה, מוצר מעוצב יכול להיות סוג של שגריר תרבותי.
הוא יכול לעבור מבית לבית, ממשרד למשרד, ממדינה למדינה.
הוא יכול להגיע לאדם שלא ביקר מעולם במוזיאון.
הוא יכול להיות המתנה שמספרת למישהו בעולם משהו קטן על ישראל.
וזה בעיניי כוחו של עיצוב טוב.
הוא אינו חייב להסביר את עצמו במילים.
הוא יכול פשוט לגרום לאדם להרגיש משהו.
אמנות שאפשר לחיות איתה
אחד הדברים שמייחדים את הדרך שלי הוא הרצון להוציא את האמנות מהמקום שבו בדרך כלל פוגשים אותה.
לא רק קיר.
לא רק גלריה.
לא רק תערוכה.
אלא גם שולחן, מדף, תיק, משרד, בית, מזוודה או מתנה.
אני מאמין שאמנות יכולה להיות חלק מהחיים בלי לאבד את העומק שלה.
להפך.
לפעמים דווקא כאשר רעיון אמנותי פוגש את חיי היומיום, הוא מקבל חיים חדשים.
חפץ קטן יכול להפוך למזכרת.
מזכרת יכולה להפוך לזיכרון.
זיכרון יכול להפוך לסיפור.
וסיפור יכול לעבור מאדם לאדם.
כך מוצר הופך בהדרגה למשהו שהוא יותר מהמוצר עצמו.
בין אמנות מקורית לייצור
יש כאן גם מתח מעניין שאני אוהב לעבוד בתוכו.
מצד אחד, אני מגיע מעולם של יצירה, אמנות, דימויים ורעיונות מקוריים.
מצד שני, אני עוסק בעולם מאוד ממשי של חומרים, מידות, הדפסה, אריזה, ייצור, כמויות, עלויות, איכות, לוגיסטיקה ושיווק.
החיבור בין שני העולמות האלה דורש חשיבה אחרת.
רעיון יפה אינו מספיק.
הוא צריך לעבוד גם כחפץ.
החומר צריך לשרת את הדימוי.
הייצור צריך לשמור על האיכות.
האריזה צריכה להמשיך את השפה.
והמוצר כולו צריך להיות בעל הצדקה אמיתית לקיומו.
זה אולי אחד הדברים שאני מביא איתי אל הסטודיו מתוך הדרך הארוכה שלי כיוצר.
אני לא מסתכל רק על איך הדבר נראה.
אני מסתכל על מה הוא אומר, למה הוא קיים, למי הוא מיועד, איך הוא ירגיש ביד, כיצד יפגשו אותו ואיזה סיפור יישאר אצל האדם לאחר המפגש.
יצירה לקהלים שונים, בלי לאבד את הזהות
אני יוצר מוצרים שמיועדים לקהלים שונים מאוד.
תיירים שמחפשים לקחת איתם משהו מישראל.
ישראלים שרוצים מתנה בעלת משמעות.
מוזיאונים וחנויות מוזיאון.
חנויות עיצוב.
חברות ומוסדות שמחפשים מתנה ייחודית.
אספנים ואנשים שאוהבים אמנות ועיצוב.
האתגר הוא ליצור משהו שיכול לדבר אל אנשים שונים בלי להפוך למשהו חסר זהות.
בעיניי, הפתרון אינו לנסות לרצות את כולם.
הפתרון הוא ליצור מתוך זהות אמיתית.
כאשר היצירה נובעת ממקום ברור, אנשים שונים יכולים למצוא בה דברים שונים.
אדם חילוני יכול לראות בה ישראליות.
אדם שמחובר למסורת יכול לראות בה שורש יהודי.
אדם שאינו ישראלי יכול לראות בה סיפור תרבותי.
מעצב יכול לראות בה שפה צורנית.
ואמן יכול לראות בה רעיון.
אותו אובייקט יכול לפתוח דלתות שונות אצל אנשים שונים.
וזה בעיניי סימן ליצירה טובה.
ישראל שאינה קלישאה
יש אינספור דימויים של ישראל.
דגל.
מגן דוד.
כותל.
ים.
תל אביב.
ירושלים.
נוף.
אוכל.
סמלים יהודיים.
אבל ישראל היא הרבה יותר מסך הסמלים שלה.
ישראל היא גם האופן שבו אנשים חיים.
הניגודים.
ההומור.
החיכוך.
היצירתיות.
הקצב.
הישירות.
העבר וההווה שחיים זה לצד זה.
לכן אני מחפש שפה שאינה רק מקשטת את המוצר בסמלים ישראליים, אלא מצליחה לתפוס משהו מהאופי של המקום.
לפעמים דרך אמנות.
לפעמים דרך עיצוב.
לפעמים דרך טקסט.
ולפעמים דרך שילוב בלתי צפוי בין כמה דברים.
הסטודיו כמעבדה
אני רואה את הסטודיו שלי במידה רבה כמעבדה.
מקום שבו אפשר לקחת רעיון ולבדוק אותו.
לחבר חומר לחומר.
דימוי לאובייקט.
אמנות לעיצוב.
מסורת לעכשוויות.
רעיון אישי למוצר שיכול להגיע לאלפי אנשים.
העבודה הזאת מאפשרת לי לנוע כל הזמן בין שני קטבים.
בין האמן למעצב.
בין היוצר ליצרן.
בין האישי למסחרי.
בין האובייקט החד פעמי לסדרה.
בין יצירת אמנות לבין מוצר שנועד להיות נגיש לאנשים רבים.
ואולי דווקא המתח הזה הוא מקור האנרגיה של הסטודיו.
מוצר הוא לפעמים יצירת אמנות מסוג אחר
אני לא חושב שכל מוצר הוא יצירת אמנות.
אבל אני כן חושב שמוצר יכול להיווצר מתוך חשיבה אמנותית.
ההבדל חשוב.
אמנות שואלת שאלות.
עיצוב צריך גם לפתור בעיות.
אמנות יכולה להיות בלתי שימושית בכוונה.
מוצר צריך לתפקד.
אבל כאשר שתי התודעות האלה נפגשות, נוצר מרחב מעניין מאוד.
המוצר מקבל עומק.
והאמנות מקבלת אפשרות לנוע בעולם.
במקום שאדם יצטרך להגיע אל האמנות, האמנות יכולה להגיע אליו.
אל הבית.
אל המשרד.
אל הילד.
אל התייר.
אל האספן.
אל האדם שקיבל מתנה.
וכאן נמצא בעיניי אחד הדברים היפים ביותר בעשייה הזאת.
מתנה היא למעשה סיפור קטן
מתנה טובה אינה רק דבר שנותנים.
היא אמירה.
חשבתי עליך.
רציתי שתזכור מקום.
רציתי לקחת איתי משהו מכאן.
רציתי לתת לך משהו שאין לאחרים.
רציתי לספר לך סיפור.
כאשר המתנה מעוצבת מתוך אמנות ישראלית מקורית, היא יכולה להפוך לסיפור קטן שנוסע בעולם.
זו הסיבה שאני רואה בתחום המתנות הישראליות הרבה יותר משוק של מזכרות.
יש כאן אפשרות ליצור שפה תרבותית.
שפה שבה ישראל אינה רק מקום שממנו הגיע המוצר.
ישראל היא התוכן של המוצר.
מה שמתחיל במשפחה ממשיך דרך הידיים
אולי בסופו של דבר, כל הדרך הזאת מתחברת לנקודת ההתחלה.
הילד שנחשף לאמנות.
המשפחה של היוצרים.
הסקרנות.
ההרגל להתבונן.
הצורך ליצור.
המשיכה לחבר דברים שנראים במבט ראשון בלתי קשורים.
והרצון לא רק לראות רעיון, אלא לעשות איתו משהו.
היום הרעיונות האלה מקבלים צורה דרך הסטודיו.
דרך מוצרים.
דרך יצירות.
דרך סדרות.
דרך שיתופי פעולה.
דרך מוזיאונים.
דרך עיצוב ישראלי.
דרך אמנות ישראלית.
דרך חפצים שעוזבים את הסטודיו וממשיכים את דרכם בעולם.
במובן הזה, הסטודיו אינו פרק נפרד מהחיים שלי כיוצר.
הוא ההמשך שלהם.
ליצור זה להעביר משהו הלאה
בסופו של דבר, אני חושב שיצירה אינה רק פעולה של יצירת דבר חדש.
היא פעולה של העברת משהו.
רעיון שעובר מאדם לאדם.
תחושה שעוברת דרך חומר.
זיכרון שעובר דרך דימוי.
תרבות שעוברת דרך חפץ.
סיפור שעובר דרך מתנה.
ואולי זו גם הסיבה שהחיבור בין אמנות, עיצוב ומוצרים ישראליים כל כך טבעי עבורי.
כי מאחורי כל מוצר יש אפשרות להכניס אל העולם חתיכה קטנה מהאופן שבו אני רואה אותו.
לא רק מוצר ישראלי.
לא רק מתנה ישראלית.
לא רק עיצוב.
אלא אובייקט שיש בו רעיון, מקור, זהות וסיפור.
דבר שנוצר כאן, בישראל, מתוך שפה ישראלית, אבל יכול לדבר גם עם אדם שנמצא בכל מקום אחר בעולם.
וזה אולי החיבור העמוק ביותר בין הילד שנולד אל תוך עולם של יצירה לבין האדם שאני היום.
פעם האמנות הייתה הסביבה שבה גדלתי.
היום היא הסביבה שאני יוצר.
ופעם יצירות היו דברים שהתבוננתי בהם.
היום אני מנסה ליצור דברים שאנשים יכולים להתבונן בהם, לגעת בהם, להשתמש בהם, לתת אותם לאחרים ובעיקר לקחת איתם משהו הלאה.
כי מבחינתי, היצירה אינה מסתיימת כאשר האובייקט יוצא מהסטודיו.
שם היא רק מתחילה.
